הצגת המקור של הדף "מפא"י"

{{מפנה|מפאי|בעל מקצוע העובד במפאות|מפאי (מקצוע)}}
{{מפלגה
| צבע כותרת = AD0101
| צבע גופן = #FFFFFF
| שם = מפלגת פועלי ארץ ישראל
| סמל = [[קובץ:Mapai Symbol.svg|110px|סמל מפא"י]]
| אידאולוגיות = [[ציונות סוציאליסטית]]{{ש}}[[סוציאליזם דמוקרטי]]
| אפיון = מפלגת [[שמאל פוליטי בישראל|שמאל]] [[ציונות סוציאליסטית|ציונית סוציאליסטית]]
| כנסות = [[הכנסת הראשונה|הראשונה]]–[[הכנסת השישית|השישית]]
| אותיות = א
| ממשלות = [[הממשלה הראשונה|1]]–[[ממשלת ישראל השלוש עשרה|13]]
| מטה = [[תל אביב-יפו]]
| מנהיגים = [[דוד בן-גוריון]], [[משה שרת]], [[לוי אשכול]], [[זלמן שזר]]
| מדינה = {{דגל|ישראל||+}}
| שיא כוחה = 47 מושבים
| זמן שיא כוחה = [[הכנסת הרביעית|1959]]
| שפל כוחה = 40 מושבים
| זמן שפל כוחה = [[הכנסת השלישית|1955]]
| רשימה פוליטית = [[המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל|המערך הראשון]]
| נוצרה מתוך = *יוצאי [[ההגנה]]
*[[הפועל הצעיר]]
*[[אחדות העבודה]]
| תאריך ייסוד = [[5 בינואר]] [[1930]]
| התמזגה לתוך = [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]]
| תאריך פירוק = [[23 בינואר]] [[1968]]
| מיקום במפה הפוליטית = [[שמאל פוליטי בישראל|שמאל]] ל[[מרכז-שמאל]]<ref>{{המכון הישראלי לדמוקרטיה||מפא"י|policy/parties-and-elections/parties/mapai/}}</ref>
| ארגונים בינלאומיים = [[האינטרנציונל הסוציאליסטי]]
| צבעים רשמיים = [[אדום]]
}}

'''מפלגת פועלי ארץ ישראל''' ('''מַפָּא"י''') הייתה [[מפלגה|מפלגת]] [[שמאל פוליטי בישראל|שמאל]] [[ציונות סוציאליסטית|ציונית סוציאליסטית]] שנוסדה ב[[ארץ ישראל]] בשנת [[1930]] מאיחוד [[הפועל הצעיר]] ו[[אחדות העבודה]]. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ב[[היישוב|יישוב]] ובתנועה [[ציונות|הציונית]]. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה – [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]]) מפלגת ה[[ממשל|שלטון]] היחידה ב[[ישראל]], מ[[הכרזת העצמאות|הקמת המדינה]] בשנת [[1948]] ועד ל"[[המהפך|מהפך]]" ב[[הבחירות לכנסת התשיעית|בחירות לכנסת התשיעית]] ב-[[1977]].

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה [[דוד בן-גוריון]] ולצידו [[ברל כצנלסון]] ו[[חיים ארלוזורוב]]. בן-גוריון נבחר ל[[ראש ממשלת ישראל]] הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד ל[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]]. [[פרשת לבון]], אשר נחשפה בשנת [[1960]], הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי, ויש אומרים בשל הקשרים ה[[כלכלה|כלכליים]] בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים, היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון [[רפ"י]] מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה, [[מפלגת העבודה הישראלית]], אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ב[[היישוב|יישוב]] ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם [[ציונות מעשית|הציונות המעשית]] ועם [[ההתיישבות העובדת]], ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון [[הסוכנות היהודית לארץ ישראל]] ו[[ההסתדרות]]. לאחר [[הקמת המדינה]] הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת [[1968]] התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: [[אחדות העבודה - פועלי ציון]] (צאצאית של [[התנועה לאחדות העבודה]] שפרשה ממפא"י) ו[[רשימת פועלי ישראל|רפ"י]] (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה ל[[המניפסט הקומוניסטי|מניפסט הקומוניסטי]] ול[[קרל מרקס]], כגון [[אחדות העבודה]]. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף ב[[אידאולוגיה]] [[לאומיות|לאומית]] יותר – דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת [[1947]] – "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת [[מפלגת הפועלים המאוחדת]] (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת ב[[סוציאליזם]] ה[[מרקסיזם|מרקסיסטי]], שנוצרה מאיחוד [[מפלגת פועלים השומר הצעיר|מפלגת השומר הצעיר]] עם [[התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון|התנועה לאחדות העבודה]] יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות [[פוליטיקה|פוליטית]] בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי.

==היסטוריה==
===הרקע להקמת מפא"י===
בשנת [[1929]] פעלו ב[[היישוב|יישוב]] מספר מפלגות [[ציונות סוציאליסטית|ציוניות סוציאליסטיות]]. המרכזיות מביניהן היו:
* [[אחדות העבודה]] (שנוצרה על ידי איחוד של [[פועלי ציון]] עם קבוצת "[[הבלתי מפלגתיים]]");
* [[הפועל הצעיר]];
* [[השומר הצעיר]];
* וכן מפלגה שמאלית קטנה, [[פועלי ציון שמאל]].
המנהיגות של כל המפלגות הייתה מורכבת בעיקר מאנשי [[העלייה השנייה]], מלבד מנהיגי השומר הצעיר, [[מאיר יערי]] ו[[יעקב חזן]], שהיו מראשוני [[העלייה השלישית]]. המפלגות הללו היוו את [[הזרם המרכזי]] בהנהגת היישוב, והקימו את ארגוניה המרכזיים, ביניהם גם [[ההסתדרות]]. מפלגות אלו ופעיליהן עסקו ושלטו ברוב הפעולות המרכזיות בארץ – התיישבות, קליטת העלייה ומגעים עם שלטונות המנדט הבריטי, בציפייה לקיום ההבטחה להקמת מדינה יהודית הטמונה ב"[[הצהרת בלפור]]". אנשי "אחדות העבודה" ובראשם [[ברל כצנלסון]], האידאולוג המפלגתי, ו[[דוד בן-גוריון]] איש המעשה, ראו עצמם מחויבים לבניית חברה צודקת וסוציאליסטית, אך עם זאת ציונית. אנשי "הפועל הצעיר", ובראשם [[א. ד. גורדון]] (עד למותו בשנת [[1922]]), ראו עצמם מחויבים לערכים המיוחדים של מנהיגם, מחויבות לעבודה יצרנית כערך בפני עצמו, ללא שימת דגש על [[מלחמת המעמדות]] או המאבק המפלגתי.

שנת 1929 הביאה עמה את המשבר החמור של [[פרעות תרפ"ט]], אשר היו לשבר ממשי בחיי היישוב בארץ ודרשו את ליכוד הכוחות אל מול האיום החיצוני. העוינות הערבית שהופגנה ותגובתו של שלטון [[המנדט הבריטי]] היוו איום של ממש על המשך קיומו של היישוב, איום אל מולו יש להתלכד.

הרכבו האנושי של היישוב השתנה מאוד מאז ימי העלייה השנייה. אנשי [[העלייה השלישית]] היו אף הם ברובם מאותו זרם אידאולוגי בעל אופי פועלי-סוציאליסטי, אשר הרכיב גם את אנשי העלייה השנייה, אולם אנשי [[העלייה הרביעית]] שהגיעו ארצה בתקופה המדוברת היו כבר שייכים לקבוצה סוציולוגית אחרת. היו אלו בחלקם סוחרים זעירים, ובורגנים, שנמלטו מגזירותיו ה[[אנטישמיות]] של [[ולדיסלב גרבסקי]] ב[[פולין]]. בתנועת העבודה התחזק החשש מהתגברותה של התנועה הרוויזיוניסטית, בראשות [[זאב ז'בוטינסקי]], בהסתדרות הציונית. נראה היה גם כי חלק מאנשי העלייה הרביעית סברו כי ניתן לפתח את הארץ מבחינה כלכלית אף מבלי להזדקק לאנשי [[תנועת הפועלים]] ולמוסדותיהם.

מזה זמן מה היו אנשי תנועות הפועלים פועלים במשותף כנגד טענות אלו, והפיצול ביניהן נראה מלאכותי. בין המפלגות השונות היו הבדלים במינון שניתן ל'מעמדיות' (האידאולוגיה הסוציאליסטית) אל מול ה'לאומיות' (האידאולוגיה הציונית), אך כאשר נתגלתה מטרה משותפת נראו המחלוקות אזוטריות וגבר המשותף על השונה. ב-[[5 בינואר]] [[1930]], ב[[תל אביב]] נוסדה המפלגה החדשה. היה זה איחוד מרשים של האושיות המרכזיות בתנועה הציונית, בין מקימיה ניתן למנות את דוד בן-גוריון איש "אחדות העבודה" ואנשי הפועל הצעיר [[חיים ארלוזורוב]] ו[[יוסף אהרונוביץ']]. האיחוד לא היה מלא שכן תנועת השומר הצעיר והפלג השמאלי פועלי ציון שמאל נותרו מחוץ לאיחוד. לימים יהיו אנשים אלו, בצירוף אלמנטים שמאליים ממפא"י עצמה, בין מקימי "[[מפ"ם]]".

===שנים ראשונות – 1930 עד 1944===

עם הקמתה הייתה מפא"י למפלגה החזקה ביותר הן ביישוב היהודי בארץ ישראל והן בתפוצות. ערב האיחוד, ב־[[1927]] קיבלו אנשי תנועות השמאל בנפרד 22% מן הקולות בבחירות ל[[הקונגרס הציוני|קונגרס הציוני]], אולם כבר בבחירות של שנת [[1933]] קיבלה המפלגה המאוחדת 44%, מהם 71% מקולות המצביעים. המפלגה השתלטה על עמדות ביצוע ב[[הסוכנות היהודית|סוכנות היהודית]], והייתה לכוח מוביל.

הכלי העיקרי באמצעותו שלטה מפא"י בשנים אלו ביישוב היה [[ההסתדרות]]. ארגון עובדים זה, שנוסד בשנת [[1920]] החל להקים לעצמו מוסדות כלכליים ושלטוניים, והיה למעין 'מדינה בתוך מדינה' בשלטון המנדט הבריטי. "[[חברת העובדים]]" הייתה המסגרת הארגונית הכללית, אשר ייסדה [[בנק]] ([[בנק הפועלים]]), [[חברת ביטוח]] ([[הסנה]]), חברה לעבודות חקלאיות ([[יכין-חק"ל|יכין]]), ומוסדות [[קואופרטיב]]ים – ([[קואופרטיב דן|דן]] ו[[אגד]], מרכז ה[[קואופרציה]] ורבים אחרים). להסתדרות אף היה [[עיתון]] משלה ([[דבר (עיתון)|דבר]]) אותו ערך איש מפא"י [[ברל כצנלסון]], תיאטרון ([[האהל]], אותו הקים איש [[הבימה]] [[משה הלוי]]), [[תנועת נוער]] ([[הנוער העובד והלומד]]) ואף ארגון [[ספורט]] – [[הפועל]]. כל אלו נוסדו בעשור הראשון לקיומה של ההסתדרות.

בבחירות לוועידה הרביעית של ההסתדרות בשנת 1933 היה לאנשי מפא"י רוב של 82% שהבטיח את שליטתם המוחלטת בארגון.

אל מול בנייה מאסיבית זו של כוח, עמדו אנשי הימין מפוצלים ומפולגים. תנועתו של [[זאב ז'בוטינסקי]] קראה לשבור את ההסתדרות (במאמרו המפורסם של ז'בוטינסקי "[[יא, ברעכען!]]" ([[יידיש]]: "[[כן, לשבור!]]"{{הערה|1=[http://geocities.com/betar_n/ken.htm תוכן המאמר], באתר תנועת בית"ר, סניף נתניה.}}) בשנת [[1932]] שורטטו קווי השבר האידאולוגיים שבין תנועת הפועלים ובין מתנגדיה מן הימין. בשנת 1933 החריף המשבר עם רציחתו של ארלוזורוב, אשר בה הואשמו (ורבים האומרים כי הייתה זו האשמת שווא) חברי [[בית"ר]], אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. ב-[[1935]] פרשו אנשיו של ז'בוטינסקי מן הקונגרס הציוני, ושליטתה של מפא"י בגוף זה הפכה למוחלטת.

בשנים אלו המשיכה ההסתדרות במפעלי הבנייה הגדולים. הוקמה חברת [[סולל בונה]], הוקם [[המשביר]] (מרכז לאספקה סיטונאית, ורשת צרכניות), והוקמו או הורחבו מאוד מוסדות כ[[שירותי בריאות כללית|קופת החולים הכללית]] ו[[משען (דיור מוגן)|משען]].

בד בבד חישלה מפא"י את כוחה הצבאי. אנשיה עמדו בראש תנועת [[ההגנה]], ואף הסדירו את הגיוס אל [[הבריגדה היהודית]] לפי מכסות. ה[[פלמ"ח]], אשר פעיליו העיקריים היו מבני המשקים, נשלט על ידי אנשי מפ"ם, עובדה שהיוותה מקור להתנגשויות בין ראשיה לבן-גוריון עת הקמת צה"ל.

[[דוד בן-גוריון]], אשר עמד בראש ההסתדרות עד לשנת 1935, נבחר בשנת 1935 ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. בכך היה למנהיגו של היישוב ומוביל דרכו המדינית והצבאית, תוך שהוא דוחק את רגליו של [[חיים ויצמן]] כמנהיגה של התנועה הציונית. אמרתו של דוד בן-גוריון בשנים אלו "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה באירופה ונלחם בגרמנים כאילו אין ספר לבן" כמו גם "[[תוכנית בילטמור]]" שהגו ויצמן ובן-גוריון בשנת [[1942]], הצעות אשר זכו לביקורת הן מימין והן משמאל, הן מקרב תומכי שלמות הארץ, והן מקרב תומכי המדינה הדו לאומית, הן דוגמאות לפרגמיטזם המדיני של מפא"י בשנים אלו.

===סיעה ב'===
במהלך [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]] הפכה מפא"י למובילת מוסדות היישוב וההסתדרות, בד בבד צמחה בתוכה [[אופוזיציה]] פנימית. האופוזיציה הפנימית צמחה ראשית בסניף תל אביב ולאחר מכן כללה גם את חיפה ואת קיבוצי הקיבוץ המאוחד. האופוזיציה הפנימית, שהחוקרת [[אניטה שפירא]] רואה בה בעיקר את התמודדותו של דור העלייה השלישית מול המנהיגות המסורתית של העלייה השנייה, כונתה "סיעה ב'".

סיעה ב' התארגנה בשנת [[1937]] על רקע ה[[אבטלה]] שנגרמה בעקבות [[המרד הערבי הגדול]] בצורת תביעה ממנהיגי ההסתדרות לדאוג לפועל העברי לתעסוקה (בניגוד לעיסוק המוגבר של ההסתדרות בנושאים לאומיים בהשראתו של בן-גוריון) ותוך טענות למיגור השחיתות שפשטה במוסדות ההסתדרות. את ההתארגנות הנהיגו ראשי [[מועצת פועלים|מועצת הפועלים]] של תל אביב ובניהם [[ישראל בר-יהודה|ישראל אידלסון (בר יהודה)]] ו[[יצחק בן אהרן]], [[ישראל גלילי]] ו[[אהרן ציזלינג]]. ההתארגנות התאפיינה בתביעה לדמוקרטיזציה, לעמידה לצד הפועל העירוני מטעם ההסתדרות וחברה ל"גוש" הקיבוץ המאוחד בהנהגת [[יצחק טבנקין]] ברוב העמדות, כולל בעמדה ה"אקטיביסטית" הניצית נגד השלטון הבריטי ונגד חלוקת הארץ. היא התנגדה לניסיונות הפיוס בין בן-גוריון לז'בוטינסקי, להסכמתו של בן-גוריון ל[[ועדת פיל|תוכנית החלוקה של ועדת פיל]] ולניסיונות של ברל כצנלסון ואחרים לאחד את התנועות הקיבוציות (הקיבוץ המאוחד ו[[חבר הקבוצות והקיבוצים]]).

בשנות הארבעים הפכו אנשי סיעה ב' למקורבים יותר לחוגי השמאל כ[[פועלי ציון שמאל]] ו[[השומר הצעיר]] ותבעו גילוי אהדה רשמי של מפא"י ל[[ברית המועצות]]. הסיעה הפגינה התנגדות גם למאמצו של בן-גוריון להגיע למדינה יהודית ב[[תוכנית בילטמור]]. בוועידת המפלגה ב[[כפר ויתקין]] ([[1942]]) הצליחו בן-גוריון וחברי הנהגה אחרים להעביר החלטה לחיסול הסיעות וה"גושים" הפנימיים במפא"י וב-[[1944]] פרשו אנשי סיעה ב' (ששלטו בקיבוץ המאוחד) ממפא"י והקימו את [[התנועה לאחדות העבודה]], אליה הצטרפה מפלגת פועלי ציון שמאל במסגרת המשותפת [[התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון]].

===הפילוג – 1944===

לאחר הקמת מפא"י נותרו מחוץ למסגרת המפלגתית החדשה אנשי [[השומר הצעיר]] ו[[פועלי ציון שמאל]]. מפלגות אלו לא עמדו מחוץ למחנה ולא פרשו מן ההסתדרות, כמפלגות הרוויזיוניסטיות, אלא המשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים, ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של [[דב בר בורוכוב|בר בורוכוב]] עם יסודות [[קומוניזם|מרקסיסטים לניניסטים]]. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן – אנשי השומר הצעיר תמכו ב[[מדינה דו לאומית]] כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק ל[[ברית המועצות]] ולעומד בראשה [[סטלין]], דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן-גוריון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "[[הליגה הסוציאליסטית]]" אשר קמה בשנת [[1936]], אם כי עיקר כוחם היה במסגרת [[הקיבוץ הארצי]].

בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.

במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של אנשי תנועת "[[אחדות העבודה]]" אשר שמרו על מסגרתם הארגונית, "[[הקיבוץ המאוחד]]". מתחים אידאולוגיים בין אנשי האינטרנציונליזם הפועלי, בראשות [[יצחק טבנקין]], לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להחליש את סדר היום של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי [[העלייה השנייה]] ואנשי [[העלייה השלישית]] הביאו בשנת [[1944]] לפרישת "סיעה ב'" בראשותו של טבנקין ממפא"י. הפורשים התאחדו עם "פועלי ציון שמאל" ולאחר זמן גם עם אנשי "השומר הצעיר" ליצירת [[מפ"ם]].

===הקמת המדינה===
====קווי מדיניות ואידאולוגיות לקראת הקמת המדינה====
[[קובץ:David_BG.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[דוד בן-גוריון]]]]
מפא"י בראשות [[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]], הכינה עצמה לקראת הקמת המדינה מזה כעשור. מ[[תוכנית בילטמור]] ([[1942]]), דרך ההחלטה על המאבק כנגד המנדט הבריטי ב־[[1945]] והקמת [[תנועת המרי העברי]], עד ההסכמה ל[[תוכנית החלוקה]], והכנת העם והצבא לקראת [[מלחמת העצמאות]] פעלה מפא"י כמפלגת שלטון, כאשר לה מטרה ברורה, אשר היא חותרת אליה.

כל הכרעה מהכרעות אלו הייתה כרוכה במאבק פנימי קשה. המאבק כנגד הבריטים ספג ביקורת קשה מ[[חיים ויצמן]] בעל האוריינטציה הבריטית. ההסכמה לחלוקת הארץ נתקלה בהתנגדות התומכים בשלמות הארץ, התומכים במדינה דו לאומית, ואלו השוללים הקמת המדינה.

בן-גוריון הוביל מדיניות פרגמטית, השואפת להקים מדינה עצמאית, ולו על שטח כלשהו מאדמת [[ארץ ישראל]], ולבסס את תמיכתן של המעצמות במדינה זו. כך, למשל, ניהל משא ומתן חשאי, באמצעות [[גולדה מאיר]] עם [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה מלך ירדן]], וזאת מתוך ראייתה של ירדן, שהייתה באותו הזמן תחת השפעה בריטית חזקה וצבאה הונהג בידי הקצין הבריטי [[ג'ון באגוט גלאב|גלאב פאשה]], כבת ברית אפשרית עתידית. חוגים אחרים, כאנשי [[מפ"ם]] היו בעלי נטייה לטובת [[ברית המועצות]] וראו בירדן יציר "האימפריאליזם המערבי", ובחלקם אף חפצו מתוך ראייה אקטיביסטית לכבוש את כל ארץ ישראל שממערב ל[[נהר הירדן]].

אך הבעיה העיקרית בפניה עמד בן-גוריון לקראת הקמת המדינה, ובפניה עמדה מפא"י, היא המעבר מ"יישוב" למדינה. היישוב הסתמך על מסגרות שהיו בסופו של דבר וולנטריות, והתבססו על תמיכה אידאולוגית של הפרט. ויתרה מכך – ה[[אתוס]] השליט היה זה של התנגדות לשלטון. במשך שנים עסק היישוב, על כל פלגיו, בהתנגדות לשלטון. בהתיישבות, עליה, והקמת כוח מגן, כנגד רצון הממשלה הרשמית, היא ממשלת המנדט הבריטי. המעבר ממצב זה, למצב בו המוסדות הרשמיים של המדינה העצמאית החדשה כופים את דעתם, ומחייבים את תושבי המדינה, לא היה מעבר קל. צבאות פרטיים כגון ה[[אצ"ל]], ה[[לח"י]] ו[[ההגנה]], מערכות חינוך נפרדות, מסגרות כלכליות וחברתיות נפרדות, ואורח מחשבה שמקומו לא יכירנו במדינה ריבונית, היו הבעיה שהיה צריך להתמודד עמה. בן-גוריון [[תחדיש|טבע]] את המונח "[[ממלכתיות]]" לתיאור התהליך בו עוברים המוסדות הפרטיים והוולונטריים, שהוקמו מתוך ראייה מגזרית צרה, למסגרות רחבות, המנוהלות בידי הממשלה, מתוך ראיית צורכי המדינה ככלל. במאבק זה הייתה מפא"י הכלי העיקרי באמצעותו השתמש בן-גוריון לשליטה פוליטית במוסדות המדינה הנבחרים.

הגישה נתנה למעשה ביטוי אידאולוגי להעברת מרכזי השליטה במדינה מהחברה לממשלה ולביסוס ריבונותה של המדינה. שורשיה של הגישה נעוצים בתפיסה שדגלה במעבר "ממעמד לעם" והדגישה את תפקידיה הלאומיים של מפא"י על חשבון תפקידיה התנועתיים. פירוק ה[[פלמ"ח]], ביטול [[זרם העובדים]] בחינוך והלאמת [[שירות התעסוקה#היסטוריה|לשכות העבודה]] נתנו ביטוי למעבר מתנועתיות לממלכתיות.

====ההחלטה על הקמת המדינה====

עם התקרב יומו האחרון של [[המנדט הבריטי]] הייתה מפא"י המפלגה הגדולה במוסדות הלאומיים. ב"[[מועצת העם]]" אשר קדמה ל[[הכנסת|כנסת]] הייתה מפא"י המפלגה הגדולה ביותר, וב"[[מינהלת העם]]" שקדמה לממשלה היו לה ארבעה חברים מתוך שלושה עשר, כאשר חבר נוסף שייך ל[[מפלגת לוויין]] ספרדית עדתית. נאמן להרגלו, לא צירף בן-גוריון איש מאנשי [[ברית הציונים הרוויזיוניסטים|התנועה הרוויזיוניסטית]] ([[תנועת החרות]] לעתיד) ומן [[המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה|המפלגה הקומוניסטית]] אל מינהלת העם (עם זאת שותפו שתי אלה במועצת העם).

לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, החלו פקפוקים בתוך מפא"י עצמה, ובמנהלת העם בדבר התועלת שתהיה בצעד זה, ובדבר האפשרות לדחותו. הפלישה בה איימו צבאות ערב, כמו גם סדקים שנתגלו בעמדת [[ארצות הברית]] ובתמיכתה במדינה החדשה, הביאו חברים מרכזיים במפא"י כ[[משה שרת]] ו[[יוסף שפרינצק]], [[אליעזר קפלן]], [[פנחס לבון]] ו[[דוד רמז]], להתנגד להכרזת עצמאות מיידית. ב־[[11 במאי]] [[1948]] התכנס מרכז מפא"י, והחליט על תמיכה בהכרזה מיידית, ברוח עמדתו של בן-גוריון. בהצבעה שהתקיימה ב[[מנהלת העם]] ב־[[12 במאי]] הצביעו שניים מאנשי מפא"י (אליעזר קפלן ודוד רמז) נגד ההכרזה, בעוד ששני הנציגים האחרים ([[דוד בן-גוריון]] ומשה שרת) הצביעו בעדה. ההצבעה הוכרעה בעד הכרזת המדינה ברוב של שישה מול ארבעה.

===הממשלה הראשונה===

[[הבחירות לאספה המכוננת|הבחירות]] ל[[האספה המכוננת|אספה המכוננת]] נערכו ב־[[25 בינואר]] [[1949]]. מערכת הבחירות התרכזה במיוחד בניגוד שבין מפ"ם, בעלת האוריינטציה הפרו-סובייטית, ה"חלוצית" והמהפכנית, ובין מפא"י, הממוסדת והממלכתית. בחירות אלו באו על רקע פירוקו של ה[[פלמ"ח]], ההכרעות בדבר המשך הלחימה, ועצם דמותה של המדינה בכל מובן אפשרי. מצעה של מפא"י בבחירות אלו עסק בחתימה על הסכמי [[שביתת נשק]] במלחמה, העלאת עולים ויישובם באופן שיעזור לביטחון המדינה, מעורבות ממשלתית למען מניעת משבר כלכלי, קשירת קשרים דיפלומטיים עם מדינות שוחרות שלום, פיתוח ירושלים, יצירת "משטר ממלכתי" במדינה, חקיקת [[חוק חינוך חובה]], הלאמת מפעלים גדולים והגנה על פועלים, מתן שוויון לנשים, דאגה לחיילים וחינוך חלוצי.

במערכת בחירות זו זכתה מפא"י בהישג של 46 צירים, בעוד שמפ"ם הסתפקה ב־19 צירים. "חרות" קיבלה אז 14 צירים, וה"חזית הדתית המאוחדת" 16 צירים. הציונים הכלליים והפרוגרסיבים קיבלו יחדיו 12 צירים.

הכרעה חשובה שלקח [[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]] בימים אלו הייתה ההכרעה בדבר הקואליציה הראשונה. נאמן לשיטתו, הותיר בן-גוריון את אנשי מפ"ם מחוץ לממשלה והקים קואליציה שהסתמכה על תמיכת הדתיים והליברלים. "החלוציות" המפ"מית, נדחקה הצידה לטובת "הממלכתיות" של מפא"י.

המשימות המוטלות על ממשלה זו היו גדולות וקשות. את המלחמה היה צורך לסיים, ותוך שמירה על ההשגים. היה צורך בקליטת מאות אלפי עולים, פליטי [[השואה]], ויוצאי ארצות ערב, ולבסס את מוסדותיה השלטוניים של המדינה החדשה.

ממשלה זו התקיימה עד [[התפטרות]]ו של דוד בן-גוריון, בחודש פברואר [[1951]] על רקע משבר [[החינוך האחיד]]. ברקע המשבר ניסיונו של בן-גוריון להקים שיטת חינוך אחידה לעולים. כאן ניכרת התפיסה ה"ממלכתית" כאשר לצידה תפיסה מפלגתית ברורה. היה ברור כי מפא"י שהיא בעלת השליטה במוסדות הקולטים, מכינה לעצמה עתודה אנושית של מצביעים לדור הבא.

במאי 1951 פרץ במלוא עוזו משבר נוסף, הוא [[הפילוג בקיבוץ המאוחד]]. הקרע עם אנשי מפ"ם הביא לגירושם של אנשי מפא"י מקיבוץ [[נען]] עד מהרה פשטה בתנועה הקיבוצית כשלהבת רוח הפילוג, ושלושים קיבוצים הודיעו על פרישתם מהקיבוץ המאוחד.

===שנות המדינה הראשונות===
[[קובץ:פנקס אדום.jpg|ממוזער|"פנקס אדום" שהיה בשימוש בשנות ה-50]]
בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה מפא"י מפלגת השלטון העיקרית, והציר המרכזי לקבלת ההחלטות. מימין למפא"י עמדו אנשי [[הציונים הכלליים]] (ימין כלכלי, אשר שותפו לעיתים בשלטון) ו[[תנועת החרות]] (ימין מדיני, אשר בן-גוריון דחק את רגליהם מכל מוסדות השלטון, בסיסמה "[[בלי חרות ומק"י]]"). משמאלה – אנשי מפ"ם.

בשנים אלו צעדה המדינה קדימה, נבנתה והתבססה. התקבלו הכרעות גורליות ומרחיקות לכת כגון [[הסכם השילומים]], [[המדיניות הכלכלית החדשה (ישראל 1952)|המדיניות הכלכלית החדשה]], ומפעלי ענק כגון קליטת העלייה ההמונית, ובניית כוחו של צה"ל תוך מאבק מתמיד בתופעת ה"[[פדאיון|מסתננים]]" שגבתה קורבנות רבים. במישור הבינלאומי נעשו ניסיונות להתקרב אל המערב, ולהקים בריתות עם [[בריטניה]] ו[[צרפת]]. בכל אלו הייתה מפא"י ומוסדותיה הגוף המוביל, והמקום בו נתקבלו ההכרעות.
הכרעות אלו, ומעשים אלו, דרשו [[מפלגת שלטון]] חזקה שיהיה בכוחה לכפות את רצונה ולהוביל את המדינה בכיוון הרצוי לה. לאישיותו הדומיננטית של בן-גוריון חלק ניכר בכיוון זה. עם זאת היה לכך צד שלילי שהתבטא בהעדפת אנשי מפא"י במוסדות השלטון, ובהשלטת המנגנון המפלגתי על מוסדות שלא היו מפלגתיים באופיים. שיטת ה"פתקים", נוסח "הנ"ל מאנ"ש" (הנ"ל מאנשי שלומנו), הביאה למנגנון של העדפה מפלגתית, וחסימת כל מי שלא נשא את "הפנקס האדום" משירות המדינה. נשמעו גם טענות כלפי [[שירות הביטחון הכללי]] בראשות [[איסר הראל]] ששימש אף למעקב אחרי מתנגדים פוליטיים של מפא"י כאנשי מפ"ם, ועורכי העיתון הרדיקלי [[העולם הזה]]. ההסבר של המערכת למעקב זה היה כי הוא נעשה מטעמי ביטחון. מפ"ם, למשל, הייתה מפלגה פרו-[[קומוניסטית]] ומנהיגה [[יעקב חזן]] אף הכריז על [[ברית המועצות]] כעל "מולדת שנייה". לעומת זאת, [[יצחק שמיר]], מראשי ה[[לח"י]] לשעבר, התקבל לשורות [[המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים|המוסד]] על ידי אותו איסר הראל.

במערכות הבחירות ל[[הכנסת השנייה|כנסת השנייה]] נישאה בפי מפלגת [[הציונים הכלליים]] הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י". הוגי הסיסמה היו צריכים להמתין עשרים ותשע שנים מיום ייסודה של המדינה עד שיוחלף השלטון. מפא"י ניגשה לבחירות עם מצע שקרא לשיפור יחסי החוץ, קליטת עלייה, פיתוח כלכלי, ביטחון חברתי, יצירת משטר דמוקרטי מתוקן, פתרון בעיות דיור, תמיכה חסרת פשרות ב[[מדיניות הקיצוב]] ובמלחמה בשוק השחור, חינוך ממלכתי, חקיקת חוקי יסוד, ומלחמה בכפייה הדתית וה[[אנטי-דת]]ית.

אחת השאלות החשובות ביותר היא כיצד הצליחה מפא"י לשמור על כוחה שנים רבות כל כך בעוד שההרכב הדמוגרפי במדינת ישראל השתנה לחלוטין בעקבות גלי העלייה (מ-[[1930]] עת הקמת המפלגה ועד ל-[[1968]] עת פירוקה הוכפלה אוכלוסיית הארץ פי ארבעה לערך ובמושביה במוסדות היישוב לא נרשם שינוי מאוד דרסטי). התשובה נעוצה על פי דעתם של חוקרי מדע המדינה רבים במספר סיבות:
* הקמת המדינה הייתה אירוע דרמטי בחיי עם ישראל, שלא היה כמותו דורות רבים. ההערצה לאישיותו של דוד בן-גוריון, שנחשב בעיני רבים "מקים המדינה", הרקיעה שחקים והביאה להצבעה מאסיבית למפא"י בכל חוגי הציבור ובמיוחד בקרב העולים.
* מפא"י התמקדה בציונות מעשית דהיינו בעשייה אקטיבית של בנייה שהתאימה יותר להלך הרוח בארץ ולדעות הציבור.
* על אף שמפא"י הייתה מפלגה סוציאליסטית היא העדיפה פעמים רבות לזנוח את הסוציאליזם ולהתמקד בצורכי העם והמדינה, בסיסמה "ממעמד לעם" שנטבעה על ידי בן-גוריון.
* אנשי מפא"י שלטו במנגנוני קליטת העלייה, במפעלים, בהסתדרות ולמעשה ברוב המוסדות הפרלמנטריים והחוץ פרלמנטריים ועל כן הייתה להם יכולת רבה יותר לגייס מצביעים כמו גם ליצירת מצב לחץ הגורר הצבעה כזו.
* מסע התעמולה האפקטיבי שנוהל והביא לדה-לגיטימציה של [[תנועת החרות]] והעומד בראשה [[מנחם בגין]]. בן-גוריון נמנע שנים רבות מלקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"האיש היושב ליד חבר הכנסת [[יוחנן באדר]]".

===פרישתו של בן-גוריון לשדה בוקר, ושובו===

בדצמבר [[1953]] הודיע [[דוד בן-גוריון]] על פרישתו מראשות הממשלה, וזאת לטובת הגשמה בקיבוץ [[שדה בוקר]] ב[[נגב]]. צעד זה נועד ליצור תנופת התיישבות בנגב ברוח חזונו של בן-גוריון. יש האומרים כי היה זה מעשה מחושב, על מנת להראות כי לא ניתן לנהל את המדינה בלעדיו, ולקבל סמכויות רבות יותר וכח רב יותר עם שובו. למחליפו מונה [[משה שרת]].

שרת ניסה להוביל מדיניות מתונה, וזאת בזמן של הידרדרות ביטחונית ומדינית לקראת מלחמה. אך עד מהרה התברר כי על אף שבירושלים יושב ראש הממשלה משה שרת, ההכרעות מתקבלות בצריפו של בן-גוריון בשדה בוקר. "צעירי בן-גוריון" כ[[שמעון פרס]], שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, ו[[משה דיין]] שמונה לרמטכ"ל ערב עזיבתו של בן-גוריון, המשיכו את דרכו המדינית האקטיביסטית אל מול שרת, ולמעשה הצרו את צעדיו.

צעד שננקט בשנת [[1954]] על מנת לטרפד את יציאת הכוחות הבריטים מ[[תעלת סואץ]], הפך למשבר חמור, שהטיל את צילו על מפא"י במשך שנים רבות לאחר מכן. [[העסק הביש]] יסודו בהוראה שניתנה לקבוצת יהודים אזרחי מצרים שהוכשרו על ידי סוכנים של אמ"ן, לפעול נגד מדינתם ולהטמין מטעני חבלה במטרות מערביות (ארצות הברית ובריטניה), וזאת על מנת ליצור סכסוך בין מצרים לבין מדינות המערב. חוסר מזל הביא להתפוצצות אחד המטענים בעודו ברשות חבר הקבוצה. הקבוצה התגלתה, שניים מחבריה הוצאו להורג, והיתר נדונו לתקופות מאסר ממושכות בכלא בקהיר, ושוחררו בעסקת חילופי השבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים.

כתוצאה מכך התפטר שלא מרצונו [[פנחס לבון]] מתפקיד [[שר הביטחון]] בפברואר [[1955]] ואת מקומו שב ותפס דוד בן-גוריון. ב[[הבחירות לכנסת השלישית|בחירות]] שהתקיימו ביולי 1955 עמד בן-גוריון בראש רשימת מפא"י. אל הבחירות הלכה מפא"י עם מצע שקרא לביסוס העולים, ביטחון כלכלי, יישוב שטחים ריקים, העלאת עולים, פיתוח החקלאות, פיקוח על הסכמי שביתת הנשק, חיסול המעברות, שמירה על עצמאות ההסתדרות, בתמיכה בשיטת [[בחירות אזוריות|בחירות אזורית-רובית]], בחקיקת חוקי יסוד ובליכוד העם.

===שלטונו של בן-גוריון – 1955 עד 1960===

לאחר שובו של בן-גוריון משדה בוקר, לא קמו עוד עוררין על שלטונו. המדינה שתחת הנהגתו, יצאה ל[[מלחמת סיני]], ושבה עטורת ניצחון. אמנם, תחת לחץ בינלאומי כבד נאלץ בן-גוריון לוותר על ההישגים הטריטוריאליים של המלחמה, אך עם סיום המלחמה היה בן-גוריון בשיא תהילתו. הן מתוך שורות מפלגתו, והן מחוצה לה, לא קמה דמות מנהיגותית שתישא עליו תיגר. [[מנחם בגין]] לא נראה באותם הימים כאופציה שלטונית (לא מעט בזכות הדמוניזציה שערך לו בן-גוריון עצמו) ואילו בשמאל לא קם מנהיג דומיננטי, כאשר אנשים כ[[יגאל אלון]] ו[[ישראל גלילי]] נראו כצעירים מכדי להגיע להנהגה.

לאחר תקופת כהונתו של משה שרת, לא קם בתוך מפא"י פנימה מתחרה לבן-גוריון. בן-גוריון טיפח דור צעיר בתוך המפלגה, [[משה דיין]], [[טדי קולק]], [[שמעון פרס]] ואחרים, אך היה ברור כי עד שאלו יתפסו את השלטון, תחלופנה שנים רבות. מצב זה בו עובר לפיד ההנהגה מידיו של בן-גוריון ישירות לידי הצעירים, לא נראה לדור הביניים במפלגה, ואנשים כ[[לוי אשכול]] ו[[גולדה מאיר]] ראו כיצד הסיכוי שלהם להנהיג את המדינה הולך ונעלם.

בשנים אלו הגיעה המדינה להישגים רבים נוספים. הוקם [[הקריה למחקר גרעיני|הכור הגרעיני]] ב[[דימונה]], המצב הכלכלי השתפר לאין ערוך, ועל אף אירועים כ[[אירועי ואדי סאליב]] הלך מצבה של מפא"י והשתפר מבחירות לבחירות. ב[[הבחירות לכנסת החמישית|בחירות]] של נובמבר [[1959]] הגיעה המפלגה ל־47 חברי כנסת. הסיסמה "[[הגידו כן לזקן]]" שידרה יציבות, ביטחון כלכלי ותנופת עשייה.

===הפרשה===
[[קובץ:9th Conference of Mapai (997009452009605171).jpg|ממוזער|טקסט=ועידת מפא"י התשיעית, 1963, נואם [[ראובן ברקת]]|ועידת מפא"י התשיעית, 1963, נואם [[ראובן ברקת]]]]
בשנת 1960 עמדו [[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]] וצעיריו, מול שכבת הביניים במפלגה. [[זלמן ארן]], [[פנחס ספיר]] ו[[גולדה מאיר]], אנשי [[העלייה השלישית]] עמדו מול בן-גוריון, שייצג את דור הנפילים מן [[העלייה השנייה]], ומול הצעירים, להם התכוון בן-גוריון להעביר את לפיד ההנהגה ביום מן הימים. לקבוצה זו הצטרף [[פנחס לבון]]. נראה היה כי על הנהגת מפא"י מתחרות שתי קבוצות, אם כי ברוח הימים ההם, לא היה לכך כל ביטוי רשמי.

סכסוך בדבר דרישתו של לבון לטהר את שמו כאחראי למתן ההוראה שהובילה ל"[[העסק הביש|עסק הביש]]", התפתח לכלל מאבק, שעד מהרה עמד בו בן-גוריון אל מול לבון, כאשר היה ברור כי בסופו של דבר יישאר במפלגה אחד מהם, אך לא שניהם.

ב־[[31 בינואר]] [[1961]] הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה על רקע "עסק הביש". ה[[הבחירות לכנסת החמישית|בחירות]] שהתקיימו לאחר מכן, באוגוסט 1961 הביאו לירידה בכוחה של מפא"י שנראתה כמפלגה מפוצלת על סף פילוג. מפא"י ירדה מ־47 מנדטים ל־42 מנדטים. אך עדיין היה בכוחה להרכיב את הממשלה. הכוח המניע מאחורי הממשלה בשלב זה היה [[לוי אשכול]].

בן-גוריון החל לחוש כי אינו מסוגל עוד לנהל את המדינה כבימים עברו. הערעור על מנהיגותו, שהתבטא בצורה חריפה בהיעדר גיבוי לעמדתו בעניין [[המדענים הגרמנים במצרים]], הביא אותו לפרוש בהודעה פתאומית שניתנה ב־[[16 ביוני]] [[1963]]. לאחר פרישתו המליץ על אשכול כיורשו בראשות הממשלה. הוא התפטר אף מן הכנסת, ושב לשדה בוקר.

===פילוג והקמת המערך===

בשנת [[1964]] החלו מגעים לאיחודה של מפא"י עם אנשי [[אחדות העבודה - פועלי ציון]]. תנועה זו שהייתה חלק ממפ"ם, יצאה לדרך עצמאית, עשר שנים קודם לכן, והייתה קרובה מאוד בעמדותיה לאנשי מפא"י. בשלב זה איימו מספר מאנשי לבון, שיצרו חוג רעיוני בשם "[[מן היסוד]]" לפרוש מן המפלגה אם לא יוחזר לבון לתפקידיו מהם הודח בשנת [[1961]]. אנשי אחדות העבודה תמכו בהם בצעדים אלו. היה ברור כי אם יסכים אשכול לדרישות אנשי "מן היסוד" ודרישות אחדות העבודה, ייגרם קרע בינו ובין בן-גוריון.

בפברואר [[1965]] התכנסה ועידת מפא"י שנועדה להכריע בשאלת הקמת [[ועדת חקירה]] משפטית, ובשאלת האיחוד עם [[אחדות העבודה]]. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון נמנים עם מחנה "המיעוט", ואילו אנשי אשכול הם "הרוב". מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, [[שרגא נצר]], להביא לכדי פשרה בין הניצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. אנשי המיעוט, ביניהם [[משה דיין]], [[שמעון פרס]], [[יוסף אלמוגי]], [[אבא חושי]] ואחרים. כמה מן הבולטים במחנה "הצעירים" לא עמדו לצידם, כ[[אבא אבן]], [[אריה אליאב]], [[אברהם עופר]] ו[[אשר ידלין]]. בפגישה דרמטית במלון "שרתון" בתל אביב, עשה אף [[נשיא המדינה]], [[זלמן שזר]], מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. [[משה שרת]], אשר היה כחמישה חודשים לפני מותו בגיל 70, הגיע על [[כיסא גלגלים]], ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו [[גולדה מאיר]] על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את [[המערך הראשון|המערך]] החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית. הוועידה עסקה אף בעניין המשא ומתן עם [[אחדות העבודה - פועלי ציון|אחדות העבודה]]. הצעת אנשי המיעוט הייתה כי המשא ומתן ינוהל בתנאי שתהיה הסכמה כי הדבר לא יפגע ביוזמה לשינוי שיטת הבחירות. גם הצעה זו נדחתה ברוב קולות.

ב-[[3 ביוני]] 1965 נערכו [[הבחירות לראשות מפא"י (1965)|הבחירות לראשות מפא"י]] ובהם ביקש בן-גוריון להיבחר כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול.

ביוני 1965 הכריז בן-גוריון על פרישתו ממפא"י, ועל הקמת [[רשימת פועלי ישראל]]. אל הרשימה הצטרפו "צעירי בן-גוריון" – שמעון פרס, משה דיין, [[טדי קולק]], [[יצחק נבון]] ויוסף אלמוגי.

ב[[הבחירות לכנסת השישית|בחירות]] שהתקיימו בנובמבר 1965 נחלה רשימתו של בן-גוריון מפלה קשה וזכתה לעשרה מנדטים בלבד, אל מול 45 מנדטים שניתנו לרשימה המאוחדת של מפא"י ואחדות העבודה. רשימה זו כבר לא נקראה "מפא"י" כי אם "[[המערך הראשון|המערך]]" וסימנה לא היה האות א' עמה התמודדה מפא"י בבחירות למן הווסדה, כי אם האותיות את (א' היה סימנה של מפא"י ו-ת' – סימנה של [[אחדות העבודה - פועלי ציון]]).

===הקמת מפלגת העבודה===
ממשלתו של לוי אשכול, שהוקמה ב־[[1965]], זכתה להישג ההיסטורי של הניצחון האדיר ב[[מלחמת ששת הימים]]. לאחר מכן נראו הסכסוכים ההיסטוריים בדבר "הפרשה" כעניין שחלף זמנו. בתקופה שקדמה למלחמה נכנסו אנשי רפ"י כ[[משה דיין]] לממשלה. בדצמבר [[1967]] קיבלו אנשי רפ"י החלטה להצטרף אל מפא"י ואל "[[המערך]]" ולהתאחד עמם למפלגה אחת – [[מפלגת העבודה]]. האיחוד הרשמי התבצע ב-[[1968]]. בן-גוריון הודיע על פרישתו מרפ"י והקמת "[[הרשימה הממלכתית]]", אך הוא היה כמעט היחיד שהתנגד לאיחוד ובמפלגה המאוחדת נותר רוב לאנשי מפא"י. כמזכ"ל המפלגה מונתה [[גולדה מאיר]].

היה זה סופה של מפא"י מבחינה ארגונית, ותחילת סופה כמפלגת שלטון יחידה. ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים לא הייתה מוכנה עוד לקבל שלטון של מפלגה יחידה, כפי שהיה בעשורים הראשונים לקיומה. אמנם יחלוף עוד עשור בטרם ידיח הבוחר את המפלגה מן השלטון, ותדרש לשם כך הטראומה של [[מלחמת יום הכיפורים]], אך הוויתור על ה[[מותג]] "מפא"י" ועל האות "א", היה תחילתה של הדרך שהובילה לאובדן ההגמוניה של התנועה הפועלית בהנהגת מדינת ישראל.

==מראשי התנועה==
* [[דוד בן-גוריון]] – [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] הראשון של [[ישראל|מדינת ישראל]]. ממיסדי המפלגה ומנהיגה במשך רוב שנות קיומה.
* [[חיים ארלוזורוב]] – מראשי סיעת [[הפועל הצעיר]] אשר התמזגה עם "אחדות העבודה" ליצירת מפא"י. ממנהיגי המפלגה בשנותיה הראשונות. נרצח בשנת [[1933]] עת שימש כראש המחלקה המדינית של הסוכנות (למעשה "שר החוץ" הבלתי רשמי של היישוב).
* [[ברל כצנלסון]] – האידאולוג של המפלגה, ואיש הרוח הבולט בה. במשך שנים ערך את עיתון ההסתדרות "[[דבר (עיתון)|דבר]]" אשר ביטא נאמנה את עמדות המפלגה אשר שלטה בהסתדרות ללא עוררין.
* [[יצחק בן-צבי]] – [[נשיא מדינת ישראל|נשיאה]] השני של מדינת ישראל. ממקימי כוח המגן העברי, וממנהיגי המפלגה בשנותיה הראשונות.
* [[זלמן שזר]] – נשיאה השלישי של מדינת ישראל, הוגה דעות ואיש רוח, עיתונאי וחוקר. שימש לצידו של ברל כצנלסון בעריכת העיתון דבר, והמשיך כעורך לאחר מות ברל.
* [[משה שרת]] – ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. מראשי המפלגה, ומייצג נאמנה של הזרם המתון והמדיני במפלגה זו, אל מול ה"אקטיביזם" אותו ייצג בן-גוריון.
* [[לוי אשכול]] – ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. איש כלכלה וביצוע. במשך שנים רבות היה עוזרו המסור של בן-גוריון. הקרע ביניהם הביא לפרישתו של בן-גוריון ולהקמת [[רפ"י]].
* [[גולדה מאיר]] – ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל. שימשה כשרת החוץ.
*[[דוד רמז]] – איש ארגון וכלכלה. שימש כמחליפו של בן-גוריון בראש ההסתדרות, בין השנים [[1935]]–[[1945]]. לאחר מכן היה לשר בממשלות ישראל.
* [[פנחס לבון]] – מזכ"ל ההסתדרות, איש ביצוע וארגון, שימש כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת. הקרע במפא"י בשנות השישים אירע, בשל הפרשה הקשורה בשמו, על רקע הסכסוך בינו ובין בן-גוריון.
* [[יוסף שפרינצק]] – מזכיר ההסתדרות לאחר רמז, ו[[יושב ראש הכנסת|יושב ראשה]] הראשון של [[הכנסת]]
* [[שלמה לביא]] – מאנשי [[העלייה השנייה]] והוגי רעיון ה[[קיבוץ]].
* [[שמואל דיין]] – מפעילי המפלגה בשנותיה הראשונות. איש [[תנועת המושבים]]. אביו של [[משה דיין]].
* [[אברהם הרצפלד]] – "איש הביצוע" של תנועת ההתיישבות בארץ. יזם והקים עשרות יישובים, ועמד בראש [[המרכז החקלאי]].
* [[אליעזר קפלן]] – [[שר האוצר]] הראשון של מדינת ישראל. מראשי המפלגה, אשר שימש כגיזבר הסוכנות במשך השנים שקדמו להקמת המדינה.
* [[פנחס ספיר]] – מילא שורת תפקידים כלכליים בתחילה כעוזרו של לוי אשכול, ולאחר מכן כשר האוצר. נחשב ל"ממליך המלכים" במפלגה, ולאדם אשר החפץ בעמדת הנהגה במסגרת המפלגה צריך לשאת חן בעיניו.

==נציגי המפלגה בכנסת==
{{מנדטים|מקסימום=47|כנסות=6|1949=46|1951=45|1955=40|1959=47|1961=42|1965=37}}

{| class="wikitable" border="1"
! style="width:10%;" | כנסת
! style="width:45%;" | חברי כנסת
! style="width:45%;" | הערות
|- bgcolor="#EFEFEF"
|[[מועצת המדינה הזמנית]]{{ש}}
(1948)
|10 נציגים: [[דוד בן-גוריון]], [[יצחק בן-צבי]], [[מאיר ארגוב]], [[אליהו דובקין]], [[גולדה מאיר]], [[אליעזר קפלן]], [[אברהם קצנלסון]], [[דוד רמז]], [[מרדכי שטנר]], [[משה שרת]]
|
|-
| [[הכנסת הראשונה|הכנסת ה-1]]{{ש}}
(1949)
|46 מנדטים: [[דוד בן-גוריון]], [[משה שרת]], [[אליעזר קפלן]], [[דוד רמז]], [[יוסף שפרינצק]], [[גולדה מאיר]], [[יצחק בן-צבי]], [[זלמן שזר]], [[דב יוסף]], [[חיים בן אשר]], [[אברהם הרצפלד]], [[עדה מימון]], [[שלמה לביא]], [[שמואל דיין]], [[יוסף ברץ]], [[יחיאל דובדבני]], [[בבה אידלסון]], [[פרץ נפתלי]], [[פנחס לבון]], [[זלמן ארן]], [[בן-ציון דינור]], [[אליהו הכרמלי]], [[נטע הרפז]], [[יהודית שמחוני]], [[אבא חושי]], [[ס. יזהר|יזהר סמילנסקי]], [[ראובן שרי]], [[יונה כסה]], [[אפרים תבורי]], [[יוסף מיכאל לם]], [[אריה שפטל]], [[אברהם טביב]], [[צבי יהודה]], [[עקיבא גוברין]], [[יוסף אפרתי]], [[אריה בהיר]], [[חסיה דרורי]], [[אליעזר ליבנה]], [[דוד הכהן (חבר הכנסת)|דוד הכהן]], [[ישראל גורי]], [[עמי אסף]], [[מאיר ארגוב]], [[דבורה נצר]], [[שרגא גורן]], [[השל פרומקין]], [[דוד בר-רב-האי]], [[יצחק קנב]], [[הרצל ברגר]], [[ז'ניה טברסקי]], [[ישראל ישעיהו-שרעבי]], [[ברוך אזניה]], [[מנחם כהן (חבר הכנסת)|מנחם כהן]], [[רפאל בש]]
| style="font-size:90%;" valign="top" |
# ב-[[20 באפריל]] [[1950]] נפטר אברהם טביב. החליף אותו יצחק קנב.
# ב-[[5 בפברואר]] [[1951]] פרשה מהכנסת יהודית שמחונית. החליף אותה הרצל ברגר.
# ב-[[5 בפברואר]] [[1951]] פרש מהכנסת השל פרומקין. החליפה אותו ז'ניה טברסקי.
# ב-[[12 בפברואר]] [[1951]] פרש מהכנסת אריה שפטל. החליף אותו ישראל ישעיהו-שרעבי.
# ב-[[12 בפברואר]] [[1951]] פרש מהכנסת אבא חושי. החליף אותו ברוך אזניה.
# ב-[[19 במאי]] [[1951]] נפטר דוד רמז. החליף אותו מנחם כהן.
# ב-[[21 במאי]] [[1951]] פרש מהכנסת יוסף-מיכאל לם. החליף אותו רפאל בש.
#לרשימת מועמדים מלאה ראו [https://web.archive.org/web/20160304044623/http://www.idi.org.il/media/511768/כנסת%201-%20מפאי.pdf כאן]
|- bgcolor="#EFEFEF"
| [[הכנסת השנייה]]{{ש}}
(1951)
| 45 מנדטים: [[דוד בן-גוריון]], [[יוסף שפרינצק]], [[משה שרת]], [[אליעזר קפלן]], [[גולדה מאיר]], [[דב יוסף]], [[פנחס לבון]], [[בכור-שלום שטרית]], [[יצחק בן-צבי]], [[זלמן שזר]], [[שלמה לביא]], [[אברהם הרצפלד]], [[לוי אשכול]], [[עדה מימון]], [[זלמן ארן]], [[מרדכי נמיר]], [[מאיר ארגוב]], [[פרץ נפתלי]], [[בבה אידלסון]], [[יוסף אפרתי]], [[יעקב אורי]], [[זאב שפר]], [[שמואל דיין]], [[עקיבא גוברין]], [[אליעזר ליבנה]], [[ראובן שרי]], [[דוד הכהן (חבר הכנסת)|דוד הכהן]], [[אליהו הכרמלי]], [[קדיש לוז]], [[שרה כפרי]], [[ישראל גורי]], [[ישראל ישעיהו-שרעבי]], [[יעקב שמשון שפירא]], [[יחזקאל הן]], [[הרצל ברגר]], [[יונה כסה]], [[ז'ניה טברסקי]], [[ברוך אזניה]], [[עמי אסף]], [[ראובן פלדמן]], [[דוד בר-רב-האי]], [[דבורה נצר]], [[אפרים תבורי]], [[חיים בן אשר]], [[ס. יזהר|יזהר סמילנסקי]], [[רחל צברי]], [[אברהם כלפון]], [[יעקב ניצני]], [[שלמה הלל]], [[ברוך קמין]]
| style="font-size:90%;" valign="top" |
# ב-[[4 באפריל]] [[1952]] נפטר יחזקאל הן. החליפה אותו רחל צברי.
# ב-[[13 ביולי]] [[1952]] נפטר אליעזר קפלן. החליף אותו אברהם כלפון.
# ב-[[8 בדצמבר]] [[1952]] פרש יצחק בן-צבי מהכנסת, בעקבות [[בחירות 1952 לנשיאות ישראל|בחירתו לנשיא מדינת ישראל]]. החליף אותו יעקב ניצני.
# ב-[[21 בדצמבר]] [[1952]] נפטר אליהו הכרמלי. החליף אותו שלמה הלל.
# ב-[[1 בדצמבר]] [[1953]] פרש מהכנסת דוד הכהן. החליף אותו ברוך קמין.
# הצטרפו לסיעה ב-[[13 בינואר]] [[1954]] מטעם [[הסיעה הבלתי תלויה – לאחדות העבודה]] (שהקימו לאחר שפרשו מ[[מפ"ם]] ב-[[21 בפברואר]] [[1952]]).
# לרשימת מועמדים מלאה ראו [https://web.archive.org/web/20160304105749/http://www.idi.org.il/media/512533/כנסת%202-%20מפלגת%20פועלי%20ישראל.pdf כאן]
|-
| [[הכנסת השלישית]]{{ש}}
(1955)
| 40 מנדטים: [[דוד בן-גוריון]], [[משה שרת]], [[יוסף שפרינצק]], [[גולדה מאיר]], [[לוי אשכול]], [[בכור-שלום שטרית]], [[דב יוסף]], [[פרץ נפתלי]], [[זלמן ארן]], [[פנחס לבון]], [[זלמן שזר]], [[ברל לוקר]], [[מרדכי נמיר]], [[אברהם הרצפלד]], [[בבה אידלסון]], [[יונה כסה]], [[ישראל ישעיהו-שרעבי]], [[מאיר ארגוב]], [[עקיבא גוברין]], [[שמואל דיין]], [[יוסף אפרתי]], [[ישראל גורי]], [[דוד הכהן (חבר הכנסת)|דוד הכהן]], [[סנטה יוספטל]], [[שלמה הלל]], [[רחל צברי]], [[הרצל ברגר]], [[קדיש לוז]], [[עמי אסף]], [[יעקב שמשון שפירא]], [[אהוד אבריאל]], [[אהרן בקר]], [[שמואל שורש]], [[אריה בהיר]], [[שרה כפרי]], [[יוסף אלמוגי]], [[דוד ליבשיץ]], [[אהרן רמז]], [[דבורה נצר]], [[ברוך אזניה]], [[יעקב ניצני]], [[ס. יזהר|יזהר סמילנסקי]], [[ישראל קרגמן]], [[דוד בר-רב-האי]], [[חנה למדן]], [[עמוס דגני]], [[חיים יוסף צדוק]], [[ז'ניה טברסקי]]
| style="font-size:90%;" valign="top" |
# ב-[[14 בנובמבר]] [[1955]] פרש מהכנסת יעקב-שמשון שפירא. החליף אותו יעקב ניצני.
# ב-[[1 באוקטובר]] [[1956]] פרש מהכנסת אהרן בקר. החליף אותו יזהר סמילנסקי.
# ב-[[8 באוקטובר]] [[1956]] פרש מהכנסת שניאור זלמן שזר. החליף אותו ישראל קרגמן.
# ב-[[24 באוקטובר]] [[1956]] פרשה מהכנסת סנטה יוספטל. החליף אותה דוד-בר-רב-האי.
# ב-[[31 ביולי]] [[1957]] פרש מהכנסת אהוד אבריאל. החליפה אותו חנה למדן.
# ב-[[19 בדצמבר]] [[1957]] פרש מהכנסת אהרן רמז. החליף אותו עמוס דגני.
# ב-[[28 בינואר]] [[1959]] נפטר יוסף שפרינצק. החליף אותו חיים יוסף צדוק.
# ב-[[6 ביולי]] [[1959]] פרש מהכנסת שלמה הלל. החליפה אותו ז'ניה טברסקי.
# לרשימת מועמדים מלאה ראו [https://web.archive.org/web/20160303232124/http://www.idi.org.il/media/512786/כנסת%203-%20מפאי.pdf כאן]
|- bgcolor="#EFEFEF"
| [[הכנסת הרביעית]]{{ש}}
(1959)
| 47 מנדטים: [[דוד בן-גוריון]], [[משה שרת]], [[גולדה מאיר]], [[לוי אשכול]], [[בכור-שלום שטרית]], [[פנחס לבון]], [[זלמן ארן]], [[מרדכי נמיר]], [[פנחס ספיר]], [[קדיש לוז]], [[גיורא יוספטל]], [[אבא אבן]], [[משה דיין]], [[בבה אידלסון]], [[ישראל ישעיהו-שרעבי]], [[אברהם הרצפלד]], [[עמי אסף]], [[יוסף אלמוגי]], [[יונה כסה]], [[רחל צברי]], [[עקיבא גוברין]], [[ישראל גורי]], [[מאיר ארגוב]], [[שמעון פרס]], [[אהרן בקר]], [[ס. יזהר|יזהר סמילנסקי]], [[ברוך אזניה]], [[משה סרדינס]], [[אשר חסין]], [[הרצל ברגר]], [[משה ברעם]], [[דבורה נצר]], [[דוד הכהן (חבר הכנסת)|דוד הכהן]], [[יוסף אפרתי]], [[דוד בר-רב-האי]], [[יוסף פישר (חבר הכנסת)|יוסף פישר]], [[עמוס דגני]], [[דוד פתל]], [[מנחם כהן (חבר הכנסת)|מנחם כהן]], [[שמואל שורש]], [[חיים יוסף צדוק]], [[יצחק קורן]], [[ישראל קרגמן]], [[חנה למדן]], [[גדעון בן-ישראל]], [[מרדכי זר]], [[ז'ניה טברסקי]], [[אהרן ידלין]]
| style="font-size:90%;" valign="top" |
# ב-[[23 במאי]] [[1960]] פרש מהכנסת אהרן בקר. החליף אותו אהרן ידלין.
# לרשימת מועמדים מלאה ראו [https://web.archive.org/web/20131018132425/http://www.idi.org.il/media/513064/כנסת%204-%20מפאי.pdf כאן]
|-
| [[הכנסת החמישית]]{{ש}}
(1961)
| 42 מנדטים: [[דוד בן-גוריון]], [[משה שרת]], [[גולדה מאיר]], [[לוי אשכול]], [[בכור-שלום שטרית]], [[זלמן ארן]], [[מרדכי נמיר]], [[פנחס ספיר]], [[קדיש לוז]], [[גיורא יוספטל]], [[אבא אבן]], [[משה דיין]], [[בבה אידלסון]], [[ישראל ישעיהו-שרעבי]], [[אברהם הרצפלד]], [[עמי אסף]], [[יוסף אלמוגי]], [[יונה כסה]], [[רחל צברי]], [[עקיבא גוברין]], [[ישראל גורי]], [[מאיר ארגוב]], [[שמעון פרס]], [[אהרן בקר]], [[ס. יזהר|יזהר סמילנסקי]], [[ברוך אזניה]], [[משה סרדינס]], [[אשר חסין]], [[הרצל ברגר]], [[משה ברעם]], [[דבורה נצר]], [[דוד הכהן (חבר הכנסת)|דוד הכהן]], [[יוסף אפרתי]], [[דוד בר-רב-האי]], [[יוסף פישר (חבר הכנסת)|יוסף פישר]], [[עמוס דגני]], [[דוד פתל]], [[מנחם כהן (חבר הכנסת)|מנחם כהן]], [[שמואל שורש]], [[חיים יוסף צדוק]], [[יצחק קורן]], [[ישראל קרגמן]], [[חנה למדן]], [[גדעון בן-ישראל]], [[מרדכי זר]], [[ז'ניה טברסקי]], [[אהרן ידלין]], [[ארי אנקוריון]]
| style="font-size:90%;" valign="top" |
# ב-[[23 באוגוסט]] [[1962]] נפטר גיורא יוספטל. החליפה אותו חנה למדן.
# ב-[[28 באוגוסט]] [[1962]] נפטר הרצל ברגר. החליף אותו גדעון בן-ישראל.
# ב-[[17 במאי]] [[1963]] נפטר עמי אסף. החליף אותו מרדכי זר.
# ב-[[24 בנובמבר]] [[1963]] נפטר מאיר ארגוב. החליפה אותו ז'ניה טברסקי.
# ב-[[9 באפריל]] [[1964]] נפטרה ז'ניה טברסקי. החליף אותה אהרן ידלין.
# פרש ממפא"י ב-[[22 בדצמבר]] [[1964]] והקים [[סיעת יחיד]].
# ב-[[7 ביולי]] [[1965]] נפטר משה שרת. החליף אותו ארי אנקוריון.
# פרשו ממפא"י ב-[[14 ביולי]] [[1965]] והקימו את [[רפ"י]].
# לרשימת מועמדים מלאה ראו [https://web.archive.org/web/20131018094941/http://www.idi.org.il/media/513168/כנסת%205-%20מפאי.pdf כאן]
|-
| [[הכנסת השישית]]{{ש}}
(1965)
| 37 מנדטים (מתוך 45): [[לוי אשכול]], [[קדיש לוז]], [[גולדה מאיר]], [[בכור-שלום שטרית]], [[זלמן ארן]], [[פנחס ספיר]], [[אבא אבן]], [[אליהו ששון]], [[עקיבא גוברין]], [[חיים גבתי]], [[חיים יוסף צדוק]], [[ראובן ברקת]], [[ישראל ישעיהו-שרעבי]], [[מרדכי נמיר]], [[אהרן בקר]], [[דוד הכהן (חבר הכנסת)|דוד הכהן]], [[ישראל קרגמן]], [[דב סדן]], [[אריה אליאב]], [[אהרן ידלין]], [[דבורה נצר]], [[משה ברעם]], [[שמואל שורש]], [[משה סרדינס]], [[זאב שרף]], [[מנחם כהן (חבר הכנסת)|מנחם כהן]], [[צבי דינשטיין]], [[מרדכי זר]], [[אשר חסין]], [[רחל צברי]], [[ברוך אזניה]], [[דוד פתל]], [[שולמית אלוני]], [[מרדכי עופר]], [[אהרן אוזן]], [[יוסף פישר (חבר הכנסת)|יוסף פישר]], [[משה ורטמן]], [[אמנון לין]], [[דוד גולומב]], [[ארי אנקוריון]]
| style="font-size:90%;" valign="top" |
# ב-[[17 בינואר]] [[1966]] פרש מהכנסת משה כרמל. החליף אותו משה ורטמן.
# ב-[[28 בינואר]] [[1967]] נפטר בכור-שלום שטרית. החליף אותו אמנון לין.
# ב-[[23 בינואר]] [[1968]] התאחדו המפלגות מפא"י ואחדות העבודה-פועלי ציון שהרכיבו את סיעת המערך, יחדיו עם מפלגת [[רפ"י]], והקימו את מפלגת [[העבודה]].
# ב-[[9 בדצמבר]] [[1968]] פרש מהכנסת דוב סדן. החליף אותו דוד גולומב (כחבר סיעת [[העבודה]]).
# ב-[[28 בינואר]] [[1969]] הקימו המפלגות [[העבודה]] ו[[מפ"ם]] את סיעת [[המערך השני|המערך (השני)]].
# ב-[[26 בפברואר]] [[1969]] נפטר לוי אשכול. החליף אותו ארי אנקוריון (כחבר סיעת [[המערך השני]]).
|}

== ארכיון המפלגה ==
ארכיון מפא"י שמור בארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת בבית ברל.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://archavoda.keysofthost.com/|כותרת=Data Vision|אתר=archavoda.keysofthost.com|תאריך_וידוא=2024-07-28}}</ref>

אוסף מפלגת פועלי ארץ ישראל שמור בספרייה הלאומית ומספרו V 1745.<ref>{{ארכיון בספרייה הלאומית|990035613460205171|אוסף מפא"י}}</ref>

==לקריאה נוספת==
* [[יעקב גולדשטיין]], '''מפלגת פועלי ארץ ישראל: גורמים להקמתה''', תל אביב: עם עובד, 1975.
*יעקב גולדשטיין, '''בדרך להגמוניה: מפא"י – התגבשות מדיניותה, 1930–1936''', תל אביב: עם עובד, 1980.
*[[אבי בראלי]], '''מפא"י בראשית העצמאות 1948–1953''', ירושלים: הוצאת [[יד יצחק בן-צבי]], 2007.
* [[מאיר אביזוהר]], '''בראי סדוק: אידיאלים חברתיים ולאומיים והשתקפותם בעולמה של מפא"י''', [[הוצאת עם עובד]] ו[[המכון למורשת בן-גוריון]], תל אביב, תש"ן–1990.{{הערה|1=ביקורת: {{קתדרה|[[יחיעם ויץ]]|נפש מפלגה|59.13|59, מרץ 1991, עמ' 170-165.}}}}
* [[יונתן שפירא (סוציולוג)|יונתן שפירא]], '''עלית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית.''' תל אביב: [[ספריית פועלים]], 1984.
* ארנון למפרום, '''לוי אשכול: ביוגרפיה פוליטית 1944–1969''', תל אביב: [[רסלינג]], 2014.
*חוה אשכולי, '''אלם: מפא"י לנוכח השואה, 1939–1942''', ירושלים: יד בן צבי, 1994.
* [[יחיעם ויץ]], '''מודעות וחוסר אונים: מפא"י לנוכח השואה, 1943–1945''', הוצאת [[יד בן צבי]], 1994.
* ערן אלדר, '''הדרך ל־77' – קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1965–1977''', [[הוצאת עם עובד]], 2018.
*[[יעל ישי]], '''סיעתיות בתנועת העבודה: סיעה ב' במפא"י''', תל אביב: עם עובד, 1978.
*נתן ינאי, '''קרע בצמרת: המשבר שזעזע את מפא"י והביא להקמת רפ"י''', תל אביב: א' לוין-אפשטין, 1969.

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Mapai|ויקיציטוט=מפא"י|ויקימילון=מפא"י}}
* {{סיעה|109|1|מפלגת פועלי ארץ-ישראל}}
* [http://tnuathaavoda.info/parties/home/5/mapay.html מפא"י], באתר [[תנועת העבודה הישראלית]]
* אתר ארכיון מפלגת העבודה   https://archavoda.keysofthost.com/
* {{הארכיון הציוני|מפא י}}
* {{מרחב}}
* {{קתדרה|[[מאיר אביזוהר]], [[יעקב גולדשטיין (היסטוריון)|יעקב גולדשטיין]], [[יוסף גורני]] ו[[יעקב שביט]]|דיון: הקמת 'מפלגת פועלי ארץ-ישראל' וגיבוש דפוס מנהיגות ביישוב היהודי בארץ-ישראל|23.7|23, אפריל 1982, עמ' 186-157}}
* {{קתדרה|[[יחיעם ויץ]]|מפלגה מתמודדת עם כשלונה – מפא"י לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת השלישית|77.5|77, אוקטובר 1995, עמ' 138-124}}
* {{כתב העת ישראלים|אסף פרהדיאן|בין מפא"י למפ"ם – המאבק על הזיכרון הקיבוצי בעשור הראשון|2017/asaf|8, 2017, עמ' 106–133}}
* {{דבר|מאיר בראלי|הפילוג הגדול: אחרי 20 שנה|19640619|129}}
*[http://web.nli.org.il/sites/NLIS/he/Education/Pages/itemPage.aspx?ItemID=NNL03_EDUSP5409 כרזת בחירות של מפא"י לכנסת השנייה, סרטון] באתר החינוך של [[הספרייה הלאומית]]
* אורן קלמן, [https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/26/oren-kalman.pdf 'נייר מתוצרת הארץ: מפעל הנייר בחדרה ומדיניות הפיתוח של ממשלות מפא"י בשנות המדינה הראשונות'], '''עיונים בתקומת ישראל''', כרך 26 (2016), עמ' 348–385.
* {{עונג שבת||בחירות בטעם של פעם: חמשירון לאזרח הנבון|2021/01|6}}
* {{בריטניקה}}
* [https://www.youtube.com/watch?v=RUKjdrt3zMc ראיון עם מיכאל (מיש) לפידות, מזכיר סיעת מפא"י, על פעילות הסיעה בכנסת]
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007265320705171|מפלגת פועלי ארץ ישראל}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{עץ משפחה מפא"י}}
{{בקרת זהויות}}
[[קטגוריה:מפא"י|*]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י|*]]
[[קטגוריה:ישראל: מפלגות היסטוריות]]
[[קטגוריה:מפלגות ביישוב]]
[[קטגוריה:ציונות סוציאליסטית]]
[[קטגוריה:מפלגות ציוניות]]
[[קטגוריה:ישראל: מפלגות שמאל]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-1]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-2]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-3]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-4]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-5]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-6]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-7]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-8]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-9]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-10]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-11]]
[[קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-12]]
[[קטגוריה:ישראל: מפלגות שלטון]]